משנת ארץ ישראל על משנה נגעים ז׳

1 אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם למתן תורה – המדובר בתיאור מדרשי. כשבני ישראל עמדו במתן תורה היו מהם שהיו בהם בהרות. אלו אינן מטמאות, בהרת מטמאת היא רק כזאת שצמחה לאחר חיוב במצוות. כמובן כל זה תאורטי, ואלו שעמדו מתחת להר סיני כבר אינם נראים לכוהני זמננו. במקבילה בספרא מצויה כל הרשימה, אך ללא מרכיב בלתי מעשי זה. בגויי ונתגייר – הבהרות שצמחו בהיותו גוי אינן בהרות, בקטן ונולד – קטן שנולד עם בהרת דלקת או כתם לידה הרי שאלו צמחו לפני היותו אדם. ההלכה מניחה שהעובר במעי אמו אינו בן אדם ואין לו קיום עצמאי. התפיסה המשפטית המונחת מאחורי הכרעה זו היא שהעובר אינו יצור עצמאי אלא חלק מאמו. התלמוד הבבלי מנסח זאת "עובר ירך אמו", כלומר הוא בשר מבשרה, אחד מאבריה, ואינו יצור עצמאי.

2 במקורות התנאיים נדון דין זה כבדרך אגב, והבבלי מביאו בהקשר זה סנהדרין פ ע"א: "פרה שהמיתה ואחר כך ילדה, עד שלא נגמר דינה ילדה ולדותיה מותרין, משנגמר דינה ילדה וולדותיה אסורין" תוס', בבא קמא פ"ה ה"ה. אם נגזר דינה של הפרה למיתה כדין שור מועד ולדותיה מומתים עמה, אף שנולדו ואינם כבר עוברים. משנתנו והברייתא בתוספתא מניחות שאכן העובר אינו יצור עצמאי, אם כי מן הסתם אילו נולד ולד בן אנוש לאחר שנגזר דינה של אמו להיהרג לא היו מוציאים אותו להורג כמו את הבהמה שבתוספתא. הבבלי מציג דין זה כמחלוקת תנאים חולין נח ע"א; תמורה ל ע"ב. המדובר בוולד טרפה, והשאלה היא אם כשר למזבח. לכאורה המחלוקת היא האם העובר הוא חלק מהאם וחלים עליו איסוריה, והמשנה שונה דין זה במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע משנה, תמורה פ"ו ה"ה. ברם את מחלוקת התנאים במשנה אפשר גם לפרש כמחלוקת על ולד כשר שינק מבהמה טרפה, ובתוספתא שנוי דין זה בהמשך הדין שבמשנה, ומשמע שבכך חולקים התנאים תוס', תמורה פ"ד ה"י, עמ' 556, וכן בספרי דברים, קא, עמ' 161. מצד שני ברור שאם האם נפטרה מותר לחלץ את העובר האנושי ממעיה גם בשבת ואין בכך איסור בשבת, כלומר הוא נחשב כבר ליצור עצמאי בבלי, ז ע"א. סביר להניח שההשוואה בין בהמה לאישה במקרה זה איננה שלמה, למרות העמדת התלמודים.

3 במסורת התנאים אין בידינו אפוא מחלוקת בנושא, ואולי גם לא הלכה שיטתית, אך בשני המקורות שהבאנו אין העובר נחשב כיצור עצמאי. גישה אחרת נרמזת אולי בהלכה התנאית שאישה המתקשה בלידתה והעובר מסכן את חייה מותר לחתוך את העובר ולהצילה "מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש" משנה, אהלות פ"ז מ"ו; תוס', יבמות פ"ט ה"ה ומקבילות. אין כאן הנמקה גורפת שהעובר הוא כאבר של האם, אלא שיש לאם עדיפות על העובר כל זמן שזה לא הגיח מהרחם. אך ייתכן שזה דקדוק יתר וגם משנת אהלות מצטרפת לעדויות שהוולד איננו יצור עצמאי עד שנולד.

4 מכל מקום, לעניין נגעים העובר אינו כאדם.

5 בקמט וניגלה – נגע תחת קמט אינו מטמא, אבל הקמט נפשט ורואים אותו כאילו עדיין הקמט שם. בראש ובזקן בשחין ובמכוה ובקדח המורדין – משפט זה נאמר במשנה הקודמת, חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבה טהורין – שאינם מטמאים בנגעים, כמו ששנינו במשנה הקודמת. גם משנתנו כוללת דינים שנשנו במשנה הקודמת והיא חזרה, בעריכה אחרת, על עיקרי הדברים עם חידושים מעטים, כמו "קמט וניגלה" או דין העובר. הראש – בדפוס נוסף "והזקן", עד שלא העלו שיער והעלו שער ונקרחו השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבה נעשו צרבה – בדפוס בכל האזכורים "צרבת", וחיו רבי אליעזר בן יעקב מטמא שתחלתן וסופן טמא וחכמים מטהרין – המשנה הקודמת כחכמים, ורבי אליעזר בן יעקב מטמא משום שהיה בהם שלב טמא. התוספתא לעיל פ"א ה"ח רמזה שקמט שנפשט הרי הוא כעור, והיא כרבי אליעזר בן יעקב.

6 בתוספתא חוזרת אותה מחלוקת: "1. בהרת בגוי עד שלא נתגייר ואחר כך נתגייר. 2. בראש עד שלא העלה שער והעלה שער, ומשהעלה שער נקרם בזקן. 3. עד שלא העלה שער והעלה שער ומשעלה שער ניתק. 4. בעור הבשר עד שלא העלה שחין, ונעשה שחין, ומשנעשה שחין נעשה מכוה. 5. בעור ובבשר עד שלא נעשה שחין ומשנעשה שחין נעשה צורבה טהור" פ"ב הי"ד, עמ' 620. עד כאן אלו ההלכות במשנה הקובעות שהשינוי במצב העור אינו משנה את ההלכה, ואין דנים בהרת על פי מצבה בעבר.

7 בהמשך התוספתא: "רבי אליעזר בן יעקב אומר הואיל ותחלתו טמא וסופו טמא, טמא. וחכמים אומרים ראה כתחלה היתה בהרת עד שלא נתגייר, ומשנתגייר ונסמכה לה בהרת אחרת, ראשונה אינה זוקקת לטמא בשער לבן ובפסיון, ואינו מעכבת את הפריחה כחצי גריס. עד שלא נתגייר וכחצי גריס משנתגייר טהור" פ"ב הט"ו, עמ' 620. בהרת כזאת גם אינה מצטרפת, והדוגמאות בתוספתא מפרטות את הכלל שבמשנה הקודמת שאינן "מצטרפות". במדרש ספרא נלמדת ההלכה מדיוק הכתוב תזריע, נגעים פרק א ה"א, ס ע"א.

1 נשתנו מראיהן – התורה דיברה על פסיון, שהוא שינוי כמותי, או על "עמד הנגע בעינו", שגם הוא היעדר שנוי כמותי. עתה המשנה מבררת מה הדין בשינוי איכותי. שאלות כאלו הן אופייניות לתורה שבעל פה. בין להקל בין להחמיר – בסידור רגיל של משנה היה בא הדין ורק אחר כך נשאלת השאלה "כיצד?". במשנתנו הדין יופיע להלן. כיצד להקל היתה כשלג ונעשת כסיד ההיכל – צבע הבהרת החוויר רשימת הגוונים לקוחה מהרשימה לעיל פ"א מ"א. כצמר לבן וכקרום ביצה – אלו שני הגוונים האחרים במשנה לעיל שם. אפשר שיש לקרוא שהבהרת הייתה כצמר לבן ונעשית כקרום ביצה כלומר שצבעה הלבן החוויר, ואפשר לקרוא שהיה כצמר או כקרום ביצה ונעשית מספחת. נעשית מספחת שאת או מספחת עזה – העיקרון ההלכתי ברור: הבהרת החווירה, אך המונח "מספחת" בעייתי. המספחת נזכרת במקרא בשלושה הקשרים עיקריים: באחד היא סיבה לפטור ויקרא יג ב, בשני סיבה לטמא יג ז ובשלישי היא כנגע הצרעת עצמו יג ח ועוד. רוב מקורות חז"ל המזכירים את הספחת כבדרך אגב רואים בה מקבילה לבהרת או לצרעת, ללא אפיון מיוחד. כך, למשל, "קשים גרים לישראל כספחת". חלק מהמקורות מגדירים בבירור: "מה לשון ספחת? טפילה" ירו', שבועות פ"א ה"א, לב ע"ד; בבלי, סוטה ה ע"ב. הספחת היא אפוא הבהרת עצמה או הנלווה אליה, ואין לה מעמד הלכתי עצמאי. זו גם עמדת המשנה בראשית המסכת המונה ארבעה מראות בבהרת ותו לא. אבל מצינו גם שתי פרשנויות אחרות. הירושלמי מביא את הפירוש הקודם ואומר: "אמר רבי לעזר זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבה. אבל דברי חכמים שאת ובהרת אחת, ספחת שנייה לזה ולזה. מתניתא אמרה כן נעשית מספחת שאת אין מספחת עזה" שבועות פ"א ה"א, לב ע"ד. אם כן ארבעה מראות נגעים הם שאת ובהרת, ולכל אחת "ספחת", כלומר נגע בהיר וחיוור יותר. את משנתנו המצוטטת בירושלמי מסבירים חכמים שהשאת החווירה ונעשית מספחת שאת, או שהבהרת החווירה ונעשית מספחת עזה. "אין" איננו אלא "או". פירשנו שיש בכך עמדה מנוגדת למשנה א בפרק א מכיוון שהירושלמי נסוב על משנה זו.

2 בספרא שתי הפרשנויות מאוחדות לפרשנות אחת נגעים פרק א ה"ד, ס ע"א. הבבלי בשבועות, שגם הוא מפרש את המשנה הראשונה במסכת, אומר: "שאת כצמר לבן. מאי צמר לבן?" ו ע"ב. אם כן, השאת היא המראה הבהיר יותר. אפשר להבין שגם הספחת היא המראה הבהיר יותר של הבהרת מהסוג השני, ואכן בהמשך שם מוגדרת הספחת כטפלה לשאת.

3 מימרה אחרת שהשתמרה בכמה מקבילות מספרת על רבי אליעזר שהתלונן ביומו האחרון שלא למדו ממנו את דיני נגעים. במסורת עצמה ובמשמעויותיה עסקנו במבוא. המקבילה במסכת כלה רבתי קובעת שכסת עגולה טהורה כמו מספחת: "מקיש כסת למספחת, מה מספחת טהורה, דכתיב וטהרו הכהן מספחת היא, אף כסת טהורה" כלה רבתי פ"ו מ"ד.

4 ההלכה של רבי אליעזר עוסקת בכלים אלו שנקרעו: "הכידור, והאימן, והקמיע, והתפלין, וכסת עגולה שנקרעו, אם מקבלין את מה שבתוכן טמאין. רבי יהשע בן קרחה אומר משום רבי אליעזר בן עזריה, מטבילן כל שהן". באבות דרבי נתן לובשת המסורת ההלכתית צורה סיפורית: "אמר רבי אלעזר בן עזריה חמשה דברים למדנו מרבי אליעזר, ושמחנו בהן יותר ממה ששמחנו בהן בחייו. אלו הן. כסת עגולה, והכידור, והאימום, והקמיע, והתפלה, שנקרעו שאמרת לנו מה הן? אמר להם טמאים הם, והזהרו בהן, והטבילו אותן כמה שהן, שהן הלכות קבועות שנאמרו לו למשה בסיני" אבות דרבי נתן, נו"א פי"ט, עמ' 70. המסורת ההלכתית הופכת לצוואה רוחנית של גדול הדור, והיא אף מתעצמת בחשיבותה ומוגדרת כהלכה למשה מסיני. הביטוי האחרון אינו מעיד על קדמותה, אלא על חשיבותה בלבד.

5 הגלגול הבא אף הוא באותו חיבור, אך העצמה הסיפורית גדלה וניתן לראות כיצד מרכיבים עמומים מהסיפור הקודם הופכים כאן למפורטים ועצמאיים:

6 המדרש מספר על יומו האחרון של רבי אליעזר כשחכמים חשבו שיצא מדעתו, ושהוא גוסס, אבל התברר שגדול הדור עדיין צלול, ואז שואלים אותו: "אמרו לו רבי כסת עגולה, והכידור, והאימום, והקמיע, ותפילין, שנקרעו מהו מקבלין טומאה? אמר להם מקבלין טומאה, והטבילו אותן כמו שהן, והזהרו בהן שהן הלכות גדולות, שנאמרו למשה בסיני. והיו שואלין לו בטהרות בטומאות במקוואות. אמרו לו רבי מה הוא זה? אמר להם טמא. מה הוא זה? אמר להם טהור. והיה משיב על טמא טמא ועל טהור טהור. אחר כך אמר רבי אליעזר לחכמים תמה אני על תלמידי הדור שמא יענשו מיתה לשמים... נכנס רבי עקיבא וישב לפניו ואמר לו רבי מעתה שנה לי פתח ושנה לו ש' הלכות בבהרת. באותה שעה הגביה רבי אליעזר שתי זרועותיו והניחן על חזה שלו ואמר אוי לי על שתי זרועותי שהן כשני ספרי תורות שנפטרין מן העולם. שאם יהיו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים וכל בני אדם לבלרין אינן יכולין לכתוב כל מה שקריתי ושניתי ומה ששמשתי לחכמים בישיבה. ולא חסרתי מרבותי אלא כאדם שטובל אצבעו בים, ולא חסרתי מתלמידי אלא כדי שיכחול המכחול מן השפופרת. ועוד שאני שונה ג' מאות הלכות במכשפה לא תחיה, ויש אומרים שלשת אלפים הלכות, ולא שאלני אדם בם דבר מעולם חוץ מעקיבא בן יוסף שפעם אחת אמר לי רבי למדני איך נוטעים קישואין" אבות דרבי נתן, נו"א פכ"ה, עמ' 80; בבלי, סנהדרין סח ע"א. רבי אליעזר מתלונן שלא למדו ממנו הלכות נגעים. במדרש זה בא לידי ביטוי החיבור בין ההלכה של כסת עגולה לדיני טהרות.

7 במסכת כלה רבתי חובר נושא הכסת העגולה לדיני נגעים מכיוון אחר. קשה לדעת האם בעל מסכת כלה מצטט מדרש הלכה שאבד, ואפשר שהמדרש נוצר בהשפעת מערכת הקשרים שבסיפור הארוך באבות דרבי נתן בין דיני נגעים לשאלה ההלכתית בדין הכסת העגולה. כך או כך, מסכת כלה מעידה על הגישה שהספחת טהורה, זו הגישה שהירושלמי הגדירה כשיטת רבי ישמעאל ורבי עקיבא, בניגוד לגישת חכמים שבמשנתנו.

8 כיצד להחמיר היתה כקרום ביצה ונעשת כצמר לבן כסיד ההיכל כשלג – תהליך הפוך לזה שמתואר ברישא, רבי אלעזר בן עזריה מטהר רבי לעזר חסמה אומר להקל טהור ולהחמיר תראה בתחלה – בדפוס ובכל עדי הנוסח הטובים נוסף רבי עקיבא אומר בין להקל בין להחמיר תראה בתחלה – וכן בספרא נגעים פרק א ה"א, ס ע"א. ההלכות רוכזו בטבלה:

9 שינוי גוון

10 רבי עקיבא אינו חושש כלל מאפשרות שתהליך הבירור ייקח יותר משבועיים. זאת בניגוד לעמדה שייחסנו לו במשנה ו בפרק הקודם. עמדתו של רבי אלעזר בן עזריה מקלה מאוד. כך או כך, ייתכן שתהליך הבירור ייקח יותר משבועיים, בניגוד למשנה לעיל פ"ג מ"ח.

1 בהרת ואין בה כלום כתחילה בסוף שבוע ראשון מסגיר בסוף שבוע שני לאחר הפטור יפטור – עד כאן אין במשנה חידוש, וזהו הסיכום השישי של הלכות בהרת הבסיסיות לעיל פ"א מ"ג; פ"ג מ"ג ואילך; פ"ד מ"א-מ"ג; פ"ד מ"ה ואילך; פ"ו מ"ב. העורך בחר לחזור על ההלכות הבסיסיות כדי להביא אגבן חידוש נוסף. במשמעות חזרות אלו עסקנו במבוא. עודהו מסגירו ופוטרו ונולדו לו סימני טומאה – בזמן הבדיקה נולדו סימני טומאה, יחליט – אין לכוהן אלא מה שעיניו רואות באותו רגע, ולנוכח סימני הטומאה עליו להחליט את המנוגע לטומאה. בהרת ובה סימני טומאה יחליט – זהו המשך המשפט הראשון המונה את ההלכות הבסיסיות. אם יש בבהרת סימני טומאה יחליט. אבל: עודהו ו מחליטו והלכו להן סימני טומאה – יש להתייחס אל המצב החדש. כלומר: כתחילה – או בסוף שבוע ראשון יסגיר – כמו כל אדם הבא בלי סימני טומאה. בסוף שבוע שני לאחר הפטור יפטור – כרגיל.

1 התולש סימני טומאה – הדיון נשמע רֵאלי ומעיד על מציאות קיימת. המנוגע רואה את סימני הטומאה ותולש אותם. במקרה זה הוא תולש שערות לבנות, והכווה את המחייה – הייתה לו מכווה ונשאר כתם, והוא שורף את המכווה, שהרי כוויה "חיה" אינה מטמאת סוף הפרק הקודם. עובר בלא תעשה – הטעיית הכוהן היא עברה. "התולש סימני טומאה מתוך נגעו, בין שתלש כולו ובין שתלש מקצתו. בין עד שלא בא אצל הכהן, ובין משבא אצל הכהן, בין מתוך החלט, ובין מתוך הסגר, ובין מתוך הפטור הרי זה לוקה את הארבעים" תוס', פ"ג ה"א, עמ' 621-620.

2 ולטהרה עד שלא בא אצל הכהן טהור – המשנה מצביעה על פער בין העיקרון הדתי לבין הביצוע. אמנם אנו יודעים שהוא טמא, אך הוא מבחינה טכנית הוא טהור. סתירה זו מצטרפת לשלל ניסוחים על הפער המובנה בין הצדק האלוקי הנשגב לצדק היחסי שניתן להפיק מבית הדין. רק לעתים נדירות חרגו חכמים מתפיסתם הכללית שהמשפט הוא הצדק, ושיש מקום לצדק אחר, אך המקרים המעטים מעידים על עצמתה של התפיסה ה"אנרכיסטית" כביכול. רווחים יותר הם הביטויים שהמשפט מותיר מרווח רחב להתנהגות מוסרית אף כשהמשפט אינו מחייב זאת. ביטויים כמו "פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים", "פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים", או "מי שפרע מדור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו", "נבל ברשות התורה", "צא ידי שמים". כל אלו הם ביטויים התובעים מאדם לעשות יותר ממה שהחוק דורש ממנו, ואם תרצה אמור שיש בהם הכרה מתוסכלת במוגבלות המשפט, שלא כל מה שהותר משפטית הוא גם ראוי ונכון. נסכם טיעון זה במדרש התנאי: "כי תעשה הטוב והישר, הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם דברי רבי עקיבה, וכן הוא אומר: 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם'. רבי ישמעאל אומר הישר בעיני שמים" ספרי דברים, עט, עמ' 145. לרבי עקיבא ברור שהטוב בעיני ה' הוא הוא גם הישר בעיני אדם, וחד הם. אבל רבי ישמעאל מדגיש שיש אמנם ישר בעיני אדם, והוא חשוב עד למאוד, אך אין זה מספיק. יש לעשות את הישר בעיני שמים, ומן הסתם רף זה גבוה מהראשון. לאחר חליטו טמא – מכיוון שהוא כבר טמא, אין דרך לטהר אותו. אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן – נוסף בשוליים וקיים בכל עדי הנוסח, גמליאל ואת רבי יהושע בהולכים לנידבת – חילופי נוסח חלו בשם זה: "לגדווד", "לנדבת", "לנרבת" ושינויים נוספים. אין למקום זיהוי מובטח. קליין הציע בשעתו את נרבתה שהייתה מרכז יהודי ליד קיסריה. הזיהוי קשור לזיהוי ארובות-נרבתה-נברכתא, שהוא אחת הפרשיות הסבוכות ביותר בזיהוי שמות מקומות בארץ. מכיוון שכל הקשר בין משנתנו לנרבתה מפוקפק, לא נעסוק בו במסגרת זו. בתוך הסגירו מה הוא – השאלה היא מה דינו של אדם בהסגר שתלש את סימני הטומאה שלו, אמרו לי לא שמענו – לא שמענו הוא ביטוי ברור להיעדר מידע הבא ממסורת. אבל הוא רגיל בעיקר בפי חכמים שהיום היינו קוראים להם "מסורתניים", כלומר אלו הנשענים בעיקר על מסורת. הביטוי רגיל אצל רבי אליעזר שמימיו לא אמר דבר שלא שמע: "...ולא שהיה רבי ליעזר מפליגן אלא שלא אמר דבר שלא שמע מימיו", ונרחיב בכך להלן פ"י מ"ג.

3 אבל שמענו עד שלא בא אצל הכהן טהור לאחר חליטו טמא – בעקבות תשובתם נוסחה משנתנו. התחלתי – אלו דברי רבי עקיבא, מביא להם ראיות אחד עומד בפני הכהן ואחד בתוך הסגירו טהור עד שיטמנו הכהן – לא נאמר מהן הראיות שהביא רבי עקיבא, אבל מטרתן הייתה לקבוע שדין מוסגר כדין מוחלט, כלומר שטמא.

4 בספרא מובא פירוט הראיות: "אמר רבי עקיבא שאלתי את רבי ישמעאל ואת רבי יהושע בהולכים לנדבת. תוך הסגירו מהו? אמרו לו לא שמענו! אבל שמענו עד שלא בא אצל הכהן טהור, לאחר חלוטו טמא. התחלתי מביא להם ראיות: 1. מפני מה עד שלא בא אצל כהן טהור, לא מפני שלא ראה כהן סימני טומאה? אף בתוך הסגרו טהור עד שיטמאנו הכהן. 2. לישנא אחרינא אחד עומד לפני כהן ואחד עומד בתוך הסגירו טהור עד שיטמאנו הכהן. אמרו לו יפה אתה אומר" ספרא, נגעים פרק ב ה"י, סא ע"א.

5 הטיעון הראשון הוא בתחום הלוגי. אם הכוהן טרם ראה את הנגוע הרי שטרם הכריז עליו טמא, והכרזה כזאת אין הוא יכול להכריז ללא הראיות שנתלשו. אם הכוהן הסגיר את הנגוע הרי שעדיין חסרה אותה הכרזה. רבי עקיבא אינו מעלה את האפשרות שבהיעדר ראיות יישאר הנגוע טמא מתוך הסגר עד אין סוף. כזכור רבי עקיבא הוא המתנגד להשארת ההסגר למעלה משבוע, וממילא אי אפשר לטמא את הנגוע. מצד שני לו רצו חכמים להעניש את התולש את סימניו ניתן היה להשאירו במצב טומאה של הסגר. הסגר הוא טומאה כמעט לכל דבר: "אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה" משנה, מגילה פ"א מ"ז. ההלכה עצמה תידון להלן פ"ח מ"ח. נמצאנו למדים שלשיטת רבי עקיבא אין המשנה מציעה עונש לתולש העבריין, והיא מטהרת אותו מנימוקים טכניים, בבחינת "טהור מחוסר הוכחות". הטיעון הגיוני אם רוצים להקל על העבריין, בבחינת קריצת עין על שעשה דבר אסור, אך הצליח.

6 ה"לישנא אחרינא" היא בעצם משפט סיכום מקביל המצוטט מהמשנה. בתוספתא הסיפור קטוע, והוא המשך ישיר של המשנה: "התחילתו מביא להן ראייות... אמרו לו יפה אמרתה" תוס', פ"ג ה"ד, עמ' 621. הנימוק עצמו הוא הנימוק שבספרא. יתר הראיות אינן נזכרות.

7 במשנת כריתות פרק ג מ"ז ואילך מופיעה סדרת מקבילות ספרותיות למשנתנו. גם שם שואל רבי עקיבא את רבי אליעזר ואת רבי יהושע, והם אומרים "לא שמענו". אלא ששם אין רבי עקיבא מציע תשובה.

8 מאימתי היא טהרתו – אם היה מוחלט אין הוא יכול להיטהר, שכן סימני הטהרה נתלשו. זו גישה מחמירה ביותר. אם היו אלו מעט שערות הרי העובדה שלא צמחו מחדש מוכיחה שהנגע נרפא, ואם הייתה זו מחיה שנחתכה ונוצר פצע, הרי לאחר החלמת הפצע אפשר לראות אם יש בו סימני טומאה. אלא שחכמים רוצים להעניש את העבריין, בניגוד מה לגישתו המקלה של רבי עקיבא לעיל. רבי אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו – אז יוכל הכוהן להכריז "טהור", וחכמים אומרים עד שתיפרח בכולו – מי שכולו פרח טהור להלן פרק ח,או עד שתיתמעט בהרת מכגריס – לאיש בהרת גדולה ובה שערות, והוא תלש את השערות. אבל אם הבהרת תקטן ממילא יהיה טהור, גם אם היו בו השערות. בגישה זו אין מרכיב של קנס. פירוש זה משתמע מהתוספתא שנצטט להלן במשנה הבאה.

9 הגדרה זהה יש גם בספרא נגעים פרק ב ה"י, סא ע"א, ובתוספתא שנצטט להלן במלואה.

10 במשנת כריתות מובא סיפור מהווי המשנה: "ועוד שאלן רבי עקיבא אבר המדולדל בבהמה מהו? אמרו לו לא שמענו, אבל שמענו באבר המדולדל באדם שהוא טהור. שכך היו מוכי שחין בירושלים עושין הולך לו ערב פסח אצל הרופא, וחותכו עד שהוא מניח בו כשעורה. ותוחבו בסירה והוא נמשך ממנו. והלה עושה פסחו, והרופא עושה פסחו, ורואין אנו שהדברים קל וחומר" פ"ג מ"ח. גם הרופא לא נטמא. לשני הנוגעים בדבר חשוב עד מאוד שלא להיטמא ערב החג, ומכיוון שהחולה הגיע סמוך לחג לירושלים לא היה לשניהם זמן לתהליך טהרה רגיל. המדובר בקציצת אבר מוכה שחין, ומשתמע שאין איסור בקציצה והקוצץ טהור. אלא שמבצעים זאת כך שאף אחד לא ייגע באבר מן החי, מתוך הנחה שהוא מטמא משנה, עדיות פ"ו מ"ב; אהלות פ"ב מ"א. רבי אליעזר ורבי יהושע לומדים ממעשה זה שאבר מדולדל איננו כתלוש, עד שייתלש.

11 הסיפור משקף את ההלכה שאבר מדולדל טהור, אך בעיקר את תנאי הרפואה הקשים בימי קדם, את הניתוחים שנעשו כמעט ללא הרדמה ואת הדאגה הרבה של המשתתפים לא להיטמא ערב הפסח, כך שיוכלו להשתתף בסעודת הפסח.

12 במשנת כריתות עולה רק השאלה האם האבר המדולדל הוא אבר מן החי ומטמא, אבל ברור שעצם החיתוך של האבר הנגוע הוא פתרון ברור. בשלב כזה של אבר מדולדל האדם כבר צריך היה ללכת לכוהן להסגיר עצמו, וכן הלאה. מכל מקום לאחר ה"ריפוי" היה צריך לקבל את אישור הכוהן, ולהיות טמא שבעת ימים, והרי כל ההערמה שעליה מספרת משנת כריתות היא להימנע מטומאה שבעה ימים. אחרת יכול היה הרופא לחתוך את כל האבר. אין ספק שלפנינו גישה שונה בתכלית אל קציצת החלק המטמא, ואולי ראו חכמים הבדל בין בהרת לגוש בשר מוכה שחין? וקשה.

13 נראה שמשנת כריתות משקפת מציאות אחרת מזו של המשנה. הכללים של היראוּת אצל הכוהן וכל המערכת ההלכתית המתוארת לא נהגו הלכה למעשה. "קריצת העין" שבמשנה מאפשרת טהרה מהירה יותר, בדרך עקלקלה. במציאות הייתה עקיפת הכוהן דרך המלך; עד שהכוהן לא טימא האדם איננו טמא, והמצורע לא הזדרז להראות את נגעו לכוהן, ולא עשה זאת אלא לעתים רחוקות, אולי בשלב מתקדם של השחין או הצרעת.

1 מי שהיתה בו בהרת ונקצצה – מעצמה, טהורה קצצה מיתכוון רבי אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו – רבי אליעזר וחכמים מבחינים בין נקצצה מעצמה לבין מי שקצץ בעצמו את הבהרת. במקרה השני הוא ראוי לקנס, ובראשון אין זו אשמתו. מהמשנה הקודמת התקבל הרושם כאילו הבעיה היא "טכנית", שהכוהן איננו יכול להכריז "טהור". אבל ממשנתנו ברור שמה שמכריע הוא השיקול הערכי. אם היא נקצצה בטעות, אין מקום לקנס. הפתרון של "תתמעט הבהרת" אינו חל במקרה זה, שהרי הבהרת נקצצה. עם זאת, במשנתנו אין הצעה שאין בה קנס מפליג, זאת בניגוד למשנה. כך, למשל, אפשר היה לקבוע שאם החלים הפצע ואין בו בהרת הוא טהור. יש אפוא הבדל בין המשניות במרכיב הקנס.

2 היתה בראש העורלה ימול – היה מקום לטענה שראש הערלה הוא אחד מראשי האברים ובהרת בו אינה מטמאה, ברם הוא אינו מופיע ברשימה דלעיל פ"ו מ"ז. הבעיה היא שאם הבהרת שם הרי שבמהלך המילה תקוצץ הבהרת. אבל כאן מותר למוהל למול משום שמצוות המילה קודמת, וברור שהנימול טהור, שהרי לא קצץ את המילה בעצמו. גם כאן השיקול הערכי קובע את ההלכה, ולא השיקול הטכני.

3 בתוספתא מובאת סדרת הלכות המעבירה את הקביעות שבמשנה לכל סוגי הצרעת: "1. הקורע נגע מן הבגד, והקולף נגע מן הבית, הרי זה לוקה את הארבעים, שנאמר 'השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות'. 2. אבל נושא הוא במומו על כתפו, ובסיב ברגלו, ואם הלכה לה הלכה. 3. היו בו שתי שערות תלש אחת ונשרה אחת טהור. היו שלש תלש אחת ונשרו שתים טהור, שתים ונשרה אחת טמא. 4. נתמעטה בהרתו מכגריס בין כך ובין כך טהור, פתח בכולו בין כך ובין כך טהור" פ"ג ה"ב, עמ' 621. הלכות 1 ו-3 הן יישום המשנה על כל המקרים. ההלכה השנייה מתירה לבצע פעולות ה"מסכנות" את שלמות הבהרת. ההלכה מזכירה את דין הבכור שאין להטיל בו מום, והמטיל בו מום נקנס. עם זאת אין חובה לשמור עליו, ומותר לסכנו בתקווה שהמום ייתלש. ההלכה האחרונה מסבירה את המשנה. הייתה לאיש בהרת גדולה, ובה שערות. הוא תלש את השערות, ואם הבהרת תקטן הוא ייטהר. בהמשך התוספתא יש דיון בפרטים שונים, ובהלכה ה תוספת על משנתנו: "קצצה מתכוין רבי אליעזר אומר משיולד לו נגע אחר ויטהר הימנה, וחכמים אומרים אין לזה טהרה עולמית. אמר רבי יהודה לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על שקצצה וקצץ עמה בשר חי שאין לזה טהרה עולמית, ועל שקצצה שייר הימנו כל שהוא, שאם פרחו בכולו הרי היא טהור. על מה נחלקו על שקצצו מת, שרבי אליעזר אומר אין לו טהרה עד שיוליד לו נגע אחר ויטהר הימנה, וחכמים אומרים פרחה במקצתו טמא פרחה בכולו טהור" פ"ב ה"ה, עמ' 621. ברישא מוצגת עמדה שונה של חכמים המחמירה בהרבה, בעיקר בהיבט העקרוני. באופן מעשי "עד שתפרח כולו" חמור כמו "אין לו טהרה", אבל הגישה העקרונית של "אין לו טהרה" חמורה יותר. ההמשך הוא למעשה משנתנו, כמבואר בטבלה המידע שבמשנה על רקע אפור.

4 קציצה מכוונת של הנגע

5 בספרא יש ברייתא דומה, אלא ששם המקרה השלישי מכונה "קצצה מובאות", כלומר קצצה בדיוק תזריע, פרשת נגעים פי"ב ה"י-הי"א, סח ע"א. המילה "מובאת" משמשת במשמעות זו גם לעיל פ"ה מ"ו.